פרק 1
פקחתי את עיניי, שרוע על צִדי.
יום שבת רגיל. לא הייתי יכול לנחש או לדעת אז, שזה יהיה היום הגורלי בו יחלו האירועים שישנו את חיי.
השעה הייתה מוקדמת למדי, אולם קרני הבוקר כבר סיימו לצבוע בירוק את העמק הנשקף מבעד לחלון חדר השינה הרחב.
את הווילה המרוהטת בסגנון כפרי רכשתי בעסקה מוצלחת בתוספת משכנתא גדולה, לפני חמש עשרה שנה, כשהועסקתי כמהנדס וכאיש שיווק בחברת בנייה גדולה.
המיקום היה מצוין, כך לפחות חשבתי בזמנו. נוף העמק הנשקף מחלונות הבית היה מושלם בעיניי. שדות חקלאיים, נחל קטן ועצים דאגו לאווירת כפר שלֵווה.
מזרן הקפיצים הכפול פלט גניחה עמומה כשהתהפכתי על גבי.
'אֲבָל...'
ה'אֲבָל' הפנימי הזה לא פסק מלצוץ ולהציק לי מאז שעיני צדה בטעות כתבה מעיתון נשכח, אודות סגירת עסקים קטנים שכשלו.
עשיתי לי הנהלת חשבונות זריזה על מצבי: 'נכון שלאחרונה התחלתי להרשות לעצמי יומיים חופשיים בסוף השבוע, אבל מאז שפתחתי את החברה לשיפוצים, לפני מספר שנים, לא נותר לי זמן פנוי. השעון המעורר עדיין מקפיץ אותי מדי בוקר בשעה ארבע. בלילה, כשאני חוזר, הצעות המחיר והכנת תוכנית עבודה עבור שלושת פועליי החרוצים לא נעשות מעצמן. ובמשך היום...', הקול הפנימי שלי כבר לקח את המושכות לידיו: 'במשך היום אני עובד עם הפועלים. בעת הצורך עולה על בגדי א', וקופץ ללקוחות פוטנציאליים ולסידורים. לא לחינם מחכים לי כמה סטים של בגדים מקופלים בטנדר הסגור שלי המשמש אותי גם כחדר הלבשה. המשכנתא שלקחתי לפתיחת העסק הייתה כבדה, אך החיסכון במזכירה ובפועל, מותיר לי משכורת סבירה'.
ושוב כמו במחוֹל קבוע, עם צעדים ידועים מראש, חזר הקול הפנימי ושאל: 'ומה יקרה אם גם אצלי לא תהיה מספיק עבודה, או שאצטרך להתחרות על כל עבודה במחירים נמוכים ולא אוכל לעמוד בתשלומי החובות?'
זהו! הוכרעתי! כל תקווה לעצום את עיניי ולצלול עוד רגע אל שנת הבוקר המופלאה, נגוזה.
המשכתי לשכב במיטה, והרהורים התערבבו עם זיכרונות. לפני כשנה, בבדיקה מקרית, הופתעתי לגלות שלחץ הדם שלי היה בעל ערכים גבוהים מאוד. הרופא המליץ מיד על טיפול תרופתי ועל תוכנית להורדה במשקל.
הייתי באמצע שנות הארבעים לחיי, ובאיזשהו מקום תמיד הייתה לי תוכנית להפחית לפחות עשרים קילוגרם ממשקלי, אך כשהבטתי במראה, וכיווצתי את בטני כדי להסתיר את כרסי הקטנה שהתפתחה עם השנים, היה נדמה לי שמשקלי התחלק בצורה מחמיאה לגובה המטר שמונים ושלושה סנטימטרים שלי.
בעמל לא רב הצלחתי להשתכנע שהפנים המעוגלות אשר עוצבו מעודף משקלי, ביחד עם חיוך ומבט חודר, הופכים אותי לאיש שיווק חביב. היה לי גם די נוח להאמין שמעט השערות הלבנות שבצבצו מבעד לשיערי החום הן אלו שמוסיפות לתדמיתי כאדם מקצועי והגון. כל זה התלבש לי טוב עם כינוי החיבה, ג'רי, שדבק בי עוד בגן הילדים וליווה אותי כל חיי.
תחושה נעימה בזרועי הימנית קטעה את מחשבותיי.
בקי, אשתי, התרפקה בחיוך על זרועי והמשיכה לנמנם. הצצתי לעברה. גופה שהוסתר מעט על ידי השמיכה חשף זוג רגליים חטובות.
היינו בני אותו הגיל, אך היא נראתה צעירה ממני בכעשר שנים, דבר שלדעתי הפך דווקא אותי לבר המזל מבינינו. התחתנו צעירים, ועתה, לאחר שתי לידות, היא הפכה לאישה בשלה ומושכת.
עור פניה היה מעט שזוף וחלק. שערה השחור והגולש הסתיר קמט צעיר במצחה.
בקי פקחה את עיניה וחייכה אליי.
במאמץ רב חילצתי חיוך של תשובה.
"מה?" שאלה.
הסתובבתי אליה על צִדי: "אני אוהב אותך," עניתי ברכות.
רבקה (או בֶּקי, כפי שכולם אהבו לכנותה) עבדה בבית החולים בעיר הסמוכה כעובדת סוציאלית. מכתבי תודה שקיבלה מהמטופלים העידו על מסירותה ואופייה הרגוע.
אולם בשנה האחרונה, מתחת לחזות הרגועה, יכולתי להבחין במתחים שנערמו בה, אלו שפרצו לעיתים בבכי פתאומי, ללא שום סיבה נראית לעין.
"ניסע להרים?" שאלה בכמיהה.
לפתע חשתי שאירועי יום האתמול מאיימים לחזור אליי.
בלעתי הסכמה חרישית, ומשכתי את עצמי מהמיטה.
פרק 2
בהיתי בזוג העיניים שהציצו לעברי בזיק של רשעות מתוך פניו המלאות של הגוץ שרכן לעברי. יכולתי לחוש באדי האלכוהול שבקעו מפיו שהיה סנטימטרים בודדים מנחיריי, שעה שחתם את דבריו במבטא רוסי כבד: "ואם לא תעמוד בכל הדברים האלו בזמן, תהיה לך בעיה רצינית איתנו."
הגוץ השמנמן התרווח חזרה בכיסאו, חובר מבלי משים למרפקו של הנפיל שישב לצידו.
רציתי להטיח את הקלסר שבידי על השולחן ולצאת משם, אולם לא יכולתי להרשות זאת לעצמי. הבטתי בחטף סביבי. השולחנות בבית הקפה החשוך היו ריקים מאדם, ורק ליד הבר ישבו מספר לקוחות, מרותקים לברמנית ששירתה אותם. מבטי חזר אל השניים שישבו למולי. יכולתי להבחין מבעד לשמשה שמאחוריהם במרצדס החדישה שאיתה הגיעו לבית הקפה.
בחנתי את האפשרויות העומדות בפניי. 'להתחיל פרויקט במערכת יחסים עכורה, לא יועיל לאף אחד.' 'לבטל אותו היה מאוחר מדי, כבר לקחתי הלוואה ורכשתי ציוד יקר.' 'מה הם רוצים בעצם? שאתפתל? שאתנצל?' יכולתי לשחק את המשחק שלהם, אך ידעתי שזה רק יעודד אותם להמשיך. להעמיד אותם בתקיפות במקומם? כבר ראיתי פרויקטים שקרסו רק בגלל משחקי אגו. במגרש כזה, כולם מפסידים.
"מה אתה יושב כמו אבן ושותק?" הרים קול כועס, והפנה את עיניו, מגחך, אל הנפיל שלידו.
זקפתי את ראשי, מתנער מהמחשבות, התרווחתי בכורסה, קירבתי במתינות את ספל הקפה אל פי, ולגמתי ממנו לגימה ארוכה: "אני מנסה להבין, ולא מצליח," הישרתי לו מבט מחויך, "לפני שבוע הייתם אצלי בבית המלאכה, וראיתם יחד עם המפקח של הפרויקט את כל הציוד שקניתי. הייתם מרוצים. המפקח ראה את השבלונות שהכנתי לייצור, והוא אמר שהוא שמח שלקחתם אותי כקבלן משנה." החיוך שהיה מרוח על פניו של הגוץ נמוג.
היום הארוך, והנזיפה המרושעת שספגתי קודם לכן ללא כל הצדקה, דרשו ממני להשקיע מאמצים לא מבוטלים כדי להמשיך ולהפגין חזות מחויכת: "מה שאני לא מבין זה, האם יש סעיף כלשהו בלוח הזמנים שאני לא עומד בו?"
השניים הביטו זה בזה, ולבסוף הגוץ פלט: "א... לא," חרישי.
"אז מה זה כל הדיבור הזה היה?" שאלתי, מחייך, כמנסה להבין.
"כדי שלא יקרה...," אמר הגוץ, "שלא ייצא שתפר בהמשך את החוזה."
"אוקיי," סיימתי בקלילות, "איפה הצ'ק?"
"איזה צ'ק?" חזר לכעוס.
"התשלום הראשון," השבתי, "זה שאתם צריכים לתת לי תוך שלושה ימים מרגע שהלקוח העביר אליכם את התשלום. מחר זה יהיה היום הרביעי, ואתם תפרו את החוזה."
"איך אתה יודע?" כמעט וצרח, "אסור לך לדבר ישירות עם הלקוח, ובטח שלא על עניינים כספיים!"
קמתי ממקומי, עדיין מחייך בנועם: "כדי שאוכל לשלם לפועלים ולהמשיך לעבוד על הפרויקט, אני מבקש לראות מחר בבוקר את התשלום בחשבוני בבנק."
הנחתי שטר על השולחן: "זה בשביל הקפה."
השעה כבר הייתה מאוחרת. הדרך הביתה הייתה ארוכה. קיוויתי שאספיק עוד לראות את בקי, לפני שתירדם. גל של עייפות אפף אותי. פתחתי את החלונות בטנדר, כדי להזרים אוויר טרי על פניי. רק עתה חשתי בזיעה הקרה על מצחי, ואת המתח שאוחז בצווארי.
המשכנתא לרכישת הבית, שרבצה עליי כבר כמה שנים כמו קולר הדוק, היא זו שדחפה אותי לקחת הלוואה גדולה לטובת הפרויקט הזה, אשר אמור היה להעניק לנו, סוף סוף, שקט כלכלי. פגישה עם הקבלן הראשי ניפצה לי את התקווה הזו. תהיתי אם הם רק מנסים בהתנהגותם זו להרוויח משהו, או שאני עובד עכשיו עבור חבורת עבריינים. כך, או כך, היה עליי להיזהר. היה ברור לי שהסביבה בפרויקט הזה עוינת. צעד לא נכון, יגרום לכך שאפסיד את הבית, את העסק, ואולי אף אשקע בחובות שילוו אותנו כל חיינו. הייתי חייב למהר ולספר לבקי.
הכבישים היו ריקים. אף שדוושת הגז הייתה נעוצה עמוק ברצפת הטנדר המגושם, עדיין הפרידה ביני לבין הבית יותר ממחצית השעה של נסיעה.
***
לפני כשנתיים הכנסתי שותף, והעסק שלי החל להפסיד. אמנם חיבבתי אותו מאוד, אך כל אחד משך לכיוון אחר והקופה התרוקנה במהירות.
באותה העת נאלצתי לעבוד מסביב לשעון. מעט מדי שעות שינה, ואת סופי השבוע ביליתי בבית המלאכה או בשקידה על תוכניות עבודה. לעיתים, כשישבתי מול לקוחות, חשתי בלחיי זליגה של דמעות. כששלחתי את ידי בסתר, הבנתי שהן יבשות, כאילו זלגו מתחת לעור. 'בוכה ללא דמעות', כך כיניתי זאת ביני לבין עצמי.
שנה שלמה חלפה עד שנפרדתי מהשותף.
באותה התקופה, בקי קיבלה אנשים לייעוץ פרטי, בנוסף לעבודתה הקבועה. עוזרת למשק הבית לא הייתה לנו מטעמי חיסכון, וכל הנטל נפל עליה.
בדיקה שגרתית שערכה, הבהירה חד משמעית, שיש לערוך ניתוח להוצאת גידול שהתפתח לממדים גדולים.
בבדיקות לפני הניתוח הסתבר שלחץ הדם שלה גבוה מדי, וגם היא החלה בטיפול תרופתי.
שבועיים לאחר מכן, נתקפה בקי בשיתוק חלקי בפניה. העין השמאלית בקושי נסגרה והצד השמאלי של השפתיים נשאר קפוא.
הרופאים טענו שמדובר בווירוס, ועד שהוא יעבור, אין לבצע את הניתוח.
חיפוש מעמיק באינטרנט העלה סברה, שהווירוס קיים תמיד בגוף ותוקף כאשר האדם מציג כלפי חוץ חזות שהכול בסדר, אך בעצם הוא נמצא במצוקה קשה.
בחיפושים נוספים אחר תשובות, הוציאה בקי ספר נשכח שקיבלה מאחד המטופלים שלה. היה זה: "חלומות," של ג'וליה ודרק פארקר, שבניגוד לספרי חלומות אחרים הוא לא ניסה לנחש את העתיד, אלא לבחון מסרים מהלא מודע, הדואג לשלומנו. אם ננסה להבין אותו, אולי נגלה פיסות מידע נעלמות. אותן פיסות שהמיינד (התודעה) שלנו, המגן עלינו בדרכו, מדחיק, ומראה לנו את המציאות בדרך שונה, להקל עלינו להתמודד איתה.
מעולם לא חשבתי לעיין בספר מסוג זה, אולם לייאוש כוחות משלו, והייתי פתוח לכל הצעה, רמז או כיוון, שיעזרו לנו להבין את המצוקה, ולו בעזרת פיענוח חלומותיה המוזרים.
החלום הראשון נסב אודות הבית בו גרנו. בחלומה הסתובבה בבית וגילתה בסלון שתי דלתות. היא התפלאה שלא הבחינה בהן קודם לכן. כשניסתה לפותחן, מצאה שהדלתות נעולות.
בחלום השני נסעה ברכבת שנעצרה על הפסים, ולא יכלה להמשיך, כי לא היו לה גלגלים.
על פי הפרשנות שהציע הספר, לשני החלומות היה משהו משותף. שניהם הראו, שהגיעה למבוי סתום בחייה.
***
הבנתי שאסור לי לערב את בקי בשיחה שהייתה לי עם הקבלן הראשי. אמנם בנושאים הכספיים שלנו קשרתי אותה בעל כורחה לכל עניין, אבל דווקא עכשיו לא כדאי להלאות אותה במתחים נוספים.
אורות היישוב הקטן הבהיקו מרחוק.
פתאום הישיבה בטנדר הפכה לבלתי נוחה. נכנסתי לרחוב בו גרנו כשבליבי תחושה רעה. כאילו אני בוגד באמון שלה. מעולם לא הסתרתי מבקי דבר. אבל היה לי ברור שזה רק לטובתה. למען בריאותה.
השער נסגר אחרי, בשעה שטיפסתי עם הרכב לחנייה. היה עדיין אור בבית והזדרזתי לצאת מהרכב. התעכבתי כהרגלי ליד המטפס הגדול, שהשתלט על הקיר ליד הדלת, ללטף את עליו הרחבים כדי להעביר לו את כל צרותיי, עד למחרת בבוקר שאטול אותן שוב, בטקס קטן דומה.
דחקתי את המפתח לדלת, מוכן לפגוש את בקי, חף מקשיים וצרות.
פרק 3
הנסיעה להרים הפתיעה אותי בהיותה חוויה משחררת.
הטנדר הסגור התאים לעבודתי, אך היה גדול ומסורבל מדי כרכב משפחתי. עתה, כשהיינו בדרכנו, יתרונו בלט כרכב שטח שהתאים לנסיעה בשבילים הלא סלולים.
מזג האוויר היה נעים, והשמש בצבצה מבעד לעצים. מי היה מאמין, שבתוך הנוף הרגוע הזה, נתחיל בהדרגה לראות פן אחר בחיינו.
למזלנו, הייתה זו תקופת החגים. הילדים כבר היו גדולים והתעסקו בענייניהם. זו הייתה הזדמנות להתנתק מהכול ולהירגע.
שולחנות העץ ביער שהיו עמוסים במשפחות סועדות, שצצו ונעלמו בֵּיְנות לעצים, הציפו אותי בזיכרונות נעימים, מתקופת שנות השלושים לחיינו. באותם ימים, נהגנו לבלות את סופי השבוע עם הילדים וחברים נוספים, מסובים לאותם השולחנות.
עדיין היה מוקדם, ומיקמנו את עצמנו ליד שולחן הפונה לנוף.
לאחר שמזגתי את הקפה החם מהתרמוס, בקי הוציאה ספר מהתיק. שלחתי לעברו מבט מלא סקרנות, שכבה מיד.
באותה התקופה בזתי לפילוסופיה. הפילוסופים הצטיירו בעיניי כבטלנים חסרי תכלית, והכרך הכבד של כתבי אפלטון לא נראה לי מבטיח במיוחד.
להקריא את הפרקים לפי התור נראה לנו רעיון טוב. היה משהו מרגיע בקולה של בקי, והיא החלה בקריאה.
במבט מתגנב, ראיתי את זווית פיה המשותקת מושכת את המילים מעט הצידה, והלב שלי נמחץ. בתוך ראשי השתוללה סערה. נזכרתי באזהרת הרופא שאסור לה להילחץ, ובאותו שבריר שנייה עלו בי שוב המראות מבית הקפה החשוך – האיומים של הגוץ הרוסי, הנפיל שלו, החובות המעיקים של העסק והפחד המשתק שנאבד את הבית. בלעתי את המועקה, חנקתי את הצעקה הפנימית, ואילצתי את עצמי להקשיב, רק כדי שלא להעמיס עליה את הלחץ שלי.
אפלטון, כתלמידו של סוקרטס, כתב את הדיאלוגים שניהל מורו האהוב עם אזרחי אתונה.
סוקרטס חי באתונה במאה החמישית לפני הספירה. דמותו הייתה משעשעת אולם סופו היה טראגי. הוא העלה שאלות כדי להסב את מודעותם של אזרחי אתונה, שנקרו בדרכו, אל דרך הטוב והמוסר, אולם אלו האחרונים ראו בשאלות אלו הצקות ותוכחות. בסופו של דבר התנהגותו זו עלתה לו בחייו.
'לנהל דיונים? ללמוד מדיאלוגים?' הקול הפנימי שלי התמרד. הראש שלי היה עסוק מדי בהישרדות יומיומית בשביל פילוסופיה מנותקת. 'היווני הזקן הזה... אין פלא שזה היה סופו... היה לו אולי קל לטייל באתונה ולשאול שאלות... הוא לא היה צריך להתמודד עם חשבון בנק מוגבל, עם פועלים שלא הגיעו בבוקר ועם צ'קים חוזרים.'
למרות זאת, סוקרטס הנחיל לאנושות שיטה לחשיבה המבוססת על הגיון פשוט.
על פי דרכו, אין לקבל טענות המושתתות על השכל הישר, מבלי לבודקן ולחוקרן, ולא משנה עד כמה נחשבים לחכמים האנשים המאמינים בהן.
עדיין הייתה לי התנגדות פנימית לנושא, אבל מבלי משים, הספר החל להרוויח נתח זעיר מתשומת ליבי.
לאחר הפסקת שתייה קצרה לקחתי אותו לידיי. בקי החלה לרשום הערות במחברת שהביאה איתה, תוך שהיא מאזינה לקולי.
התהליך החל בשאלה, למשל: בדיאלוג עם לאכס, שהיה בעל ניסיון, מהו אומץ לב?
לכאורה נראה שהתשובה די פשוטה. לאכס הגדיר בביטחון, שאומץ לב הוא לא לסגת בקרב.
השלב הבא היה למצוא יוצאים מהכלל. כאלו שאינם מתיישבים עם ההגדרה הראשונית, למשל: האם יכול להיות מצב שאדם הממשיך להילחם תוך כדי נסיגה, או אדם העומד בגבורה מול סכנות בים, או אדם הנלחם בתשוקותיו, נחשב אף הוא לאמיץ?
לאחר תיקון ההגדרה או הוספת שינויים קלים, ממשיכים למצוא יוצאים מהכלל.
מנסחים הגדרה חדשה המתחשבת ביוצאים מהכלל.
חוזרים על התהליך עד שמגיעים להגדרה הנכונה ללא יוצאים מהכלל, השונה לעיתים מהמחשבה הראשונה.
הדוגמאות שבספר הפכו את התהליך לבהיר והגיוני.
סוקרטס ניסה בכל כוחו לגרום לאנשים לחשוב בעצמם ולבחון מחדש את הגדרותיהם לצדק, יושר, מוסריות, גבורה וכדומה...
סיימתי לקרוא, והעברתי את הספר חזרה לידיה. הספקתי עוד לציין, שבסופו של דבר, סוקרטס הואשם בהסתת הנוער ובעלילות שווא נוספות, ונדון למוות בשתיית כוס תרעלה.
"אני לא מאמין שלפני אלפיים וארבע מאות שנה התעסקו באותן הבעיות שמעסיקות אותנו היום," מלמלתי, "בסך הכול מה שהשתנה מאז אלו הטכנולוגיה והרפואה. כל השאר נשאר אותו הדבר: פוליטיקה, כוחניות, ייאוש וחיפוש אחר האושר."
בקי הנהנה בהסכמה, שלפה ספר נוסף מהתיק וקרצה בחיוך: "אתה מסכים שנגוון עם ספר בשפה קצת יותר עכשווית ונחזור להעמיק בספר הזה בהמשך?"
***
פרק מהספר "פילוסופיה – מדריך לאושר" של אלן דה בוטון, נסב על אפיקורוס שחי במאה הרביעית לפני הספירה. כפי שסוקרטס חקר את נושא המוסריות, אפיקורוס העמיק בנושא האושר.
לטענתו, עלינו להפסיק לפעול על פי הדחפים שלנו, ובמקום זאת עלינו לחקור את ההיגיון שמאחורי תשוקותינו.
אפשר לומר, שבשלב הזה, הספר כבר זכה למלוא תשומת ליבי.
מטרת הפילוסופיה, כך האמין, היא לעזור לנו להשתחרר מכל כאב גופני או נפשי (טרדות, פחדים וצער), וכך להגיע לחיים שלמים ומאושרים. לפרש את הרמזים הבלתי ברורים של המצוקה והתשוקה, ובעזרתם להציל את עצמנו מדרכים מוטעות לאושר. דעות רוֹוְחות כמו: "כסף מביא לאושר," עלולות, לדבריו, לגרום לנו להחטיא את המטרה.
דוגמה לכך היא האנשים העובדים מסביב לשעון במטרה להתעשר, אבל מחמיצים את היקרים להם. ייתכן שיזכו מעמלם להון שציפו לו, אך הם עלולים למצוא את עצמם ללא משפחה וחברים.
אני זוכר שבזמנו, הדוגמה הזו ממש לא שכנעה אותי, אבל ויתרתי והמשכנו הלאה.
אפיקורוס טען שכל הנתונים להיות מאושר, מסתכמים בכך שיהיו לך את הדברים הבסיסיים למחייה שהם: אוכל, בריאות, מקום לישון, בגדים, חירות, ופנאי למחשבה על מקורות עיקריים לחרדה כגון: מוות, עוני, מחלות וכדומה.
על פי הגדרתו אנו מאושרים כל עוד אין אנו סובלים באופן פעיל.
אנו נהיה בסבל תמידי אם יחסר לנו למשל אוכל. אולם אי אפשר להגדיר כסבל אמיתי, מצב בו אאלץ להסתפק בנעליים רגילות מחנות זולה במקום לקנות מותג אופנתי.
בנוסף לדברים בסיסיים אלו גרס, שתנאי הכרחי לאושר הוא שיהיו לך חברים, כדי לחלוק איתם את המחשבות.
שלחתי מבט מהורהר אל האופק. 'הרי היו לנו את כל התנאים הבסיסיים האלו, אז למה בכל זאת היה לנו ממש רע?'
בקי המשיכה לקרוא, ונגעה בנושא שמאותו הרגע העסיק אותנו זמן רב. הייתה זו הדרך לבדיקת הרצונות שלנו, ששילבה את עקרונות אפיקורוס עם שיטת החקירה של סוקרטס, על מנת שלא לעשות טעויות בדרך אל האושר.
בעזרת הכלי הזה נוכל לוודא שלא נרכוש משהו יקר שאיננו צריכים, שלא נתמלא צער על כך שאין ביכולתנו לרכוש דבר מה שבאמת נחוץ לנו, שלא נחליף מקום עבודה טוב בגלל מסקנות שגויות, ואף שלא נעזוב בן זוג אוהב בגלל תשוקה מוטעית להיות חופשי.
"כנראה שעשינו הרבה טעויות בדרך שלנו אל האושר," נאנחתי, והרגשתי את כובד המילים.
הרוח הקלילה ששיחקה בענפי העצים הפרה את השקט. חשתי את ראשה של בקי מגשש אחר מקום נוח על כתפי. הקפתי בזרועי את מותניה, ותהיתי איך זה קרה שרק לליבי נותרה היכולת להתנתק מהכול, ולהלום כאילו חִיֵּך.
השדות והבתים בעמק הנרחב שנפרש לפנינו נראו כה קטנים מההר הגבוה, עד שבקושי הצלחתי לזהות את ביתנו מציץ מבעד לעצים שהקיפו אותו.
התמתחתי בכיסא בניסיון לנער מעלי את הכבדות, והצעתי שננסה לתרגל על עצמנו את הטכניקה של סוקרטס בנושא האושר של אפיקורוס.
חיוך קטן אישר את בקשתי.
"לפי מה שאני מבינה, השיטה כללה חמישה שלבים," בקי החלה לפרט.
"בשלב הראשון: יש לזהות את מה שאנחנו חושבים שיגרום לנו להיות מאושרים?"
"נתחיל בתוכנית שלנו," הזדרזתי שוב להציע.
בקי משכה גבה ספקנית, "יש לנו כזו???"
"אולי זה שאנחנו עובדים מסביב לשעון, כדי שיהיה לנו יותר כסף?" זה נראה לי ממש מתבקש.
בקי פינתה מקום לנשימה עמוקה, ומזגה לעצמה מתה הצמחים שהבאנו באחד מהתרמוסים.
לאחר השתהות קצרה, עברה לשלב השני.
"כמו שראינו בדיאלוגים של סוקרטס, נחפש אחר יוצאים מהכלל. ונשאל:
א. האם אפשר להיות מאושר מבלי להשיג את המטרה שבמקרה שלנו זה יותר כסף?
ב. האם עלול לקרות שיהיה לנו יותר כסף ולא נהיה מאושרים?"
"נראה לי שאם יצוץ לנו פתאום סכום רציני, נהיה מאושרים," שלפתי בנקל, "אני לא רואה דרך אחרת כרגע, כי העניין הכלכלי שלנו מאוד מטריד, והטרדה הזו מונעת ממני שמחה אמיתית."
"יכולה להיות דרך אחרת שבה תוכל להיות מאושר?" שאלה, ומיד הבנתי שהיא מנסה להיצמד לסוקרטס ולאפיקורוס.
"ברור של..." קפצתי ומיד עצרתי. האמת, שזו הפעם הראשונה שממש חשבתי על הדבר הכל כך משמעותי בחיי, שיש לו את היכולת להשתלט ולאמלל את רוחי.
"אולי יש משהו," אמרתי בקול מהסס: "אם אצליח להוציא את המחשבות הטורדניות הללו מהראש, אוכל להיות מאושר גם ללא הכסף."
"אהה," הנהנה, ומיד עברה לשאלה הבאה: "האם עלול לקרות שתזכה בסכום הנכבד ולא תהיה מאושר?"
הייתה זו שאלה קשה. הרי נהוג לחשוב שבעזרת כסף ניתן לקנות אושר.
"אני יכול לחשוב על דוגמה," עניתי בזהירות, "אם אגיע למטרה, אבל ייגרם לי נזק בריאותי בשל כך, כנראה שלא אהיה מאושר."
"התקדמנו," הבחנתי שניסתה לשוות לעצמה קול עולץ, "נעבור לשלב השלישי. סוקרטס היה עורך רשימה של כל היוצאים מהכלל שעולים בדעתנו, מבלי לפסול אף אחד מהם. במידה שמוצאים יוצאים מהכלל המתאימים לתפישתנו, יש להדגישם ולבודקם. במידה שאכן קיימים יוצאים מהכלל המתאימים לתפישתנו, אנו מגלים שהמטרה הנחשקת לא תהיה יותר גורם הכרחי ומספיק לאושר. שננסה?" הציצה בפניי שעדיין שיקפו ארשת של כבדות.
"אוקיי," הסכמתי ונשענתי חזרה לאחור, "נזרוק לאוויר משפטים מבלי לצנזר ונרשום את אלו שמדברים אלינו."
בקי חזרה על המשפט הראשון, "האם אפשר להיות מאושר מבלי לקבל סכום נכבד?"
"תרשמי בבקשה את המשפט שלי," לא היססתי, "אהיה מאושר גם ללא הכסף אם אוציא מהראש את המחשבות הטורדניות."
"אם אדע שנהיה בריאים עד סוף ימי חיינו, אהיה מאושרת גם ללא הכסף," הציעה בקי.
"אם נדע שלילדינו לא יחסר דבר, אהיה מאושר גם ללא הכסף," הזדרזתי להוסיף.
לאחר שלא מצאנו משפטים נוספים המשיכה בקי למשפט השני. "האם עלול לקרות שתזכה בסכום כסף נכבד ולא תהיה מאושר?"
"תרשמי בבקשה את המשפט הקודם שאמרתי: אם ארוויח סכום כסף נכבד, אבל ייגרם לי נזק בריאותי בשל כך, לא אהיה מאושר," חזרתי על הטענה.
"אם יהיה לי סכום כסף נכבד אבל מישהו ממשפחתנו יסבול, לא אהיה מאושרת, או אם יהיה לי סכום כסף נכבד וישנאו אותנו בשל כך, לא אהיה מאושרת," תרמה בקי.
"גם אם נפגע באנשים בדרך, המצפון יאמלל אותי," הוספתי, וכבר הייתי להוט לשמוע מהו השלב הרביעי.
בקי שלחה אליי חיוך מיטיב: "בשלב הרביעי: סוקרטס היה מבקש שננסח מחדש את התוכנית שלנו בהתחשב בכל היוצאים מהכלל."
"נשמור על בריאותנו, נדאג לילדינו, לא נפגע באנשים, וניפטר מהמחשבות הטורדניות שבראשנו כדי להיות מאושרים יותר." התנדבתי לסכם.
חזרנו על התהליך עם התוכנית המתוקנת ולא מצאנו יוצאים מהכלל.
בקי שלחה מבט ארוך אל צמרות העצים, ולבסוף הנהנה בהסכמה: "השלב החמישי: המרכיבים האמיתיים לאושר עשויים עתה להיראות שונים לגמרי ממה שחשבנו קודם. כלומר על פי שיטה זו הגענו לפילוסופיית החיים שלנו: 'האושר תלוי בשמירה על בריאותנו, בנתינה לילדינו, בהוצאת המחשבות הטורדניות מראשנו, וגם בכך שלא נפגע באנשים'."
"רגע," חשתי צורך להפסקה קצרה, והרשיתי לעצמי להעביר נושא: "זו פילוסופיה או פסיכולוגיה?"
"פילוסופיה היא אהבת החכמה ואילו פסיכולוגיה היא תורת הנפש," ענתה.
"אבל זה נראה שהפילוסופים הם בעצם הפסיכולוגים של פעם." התעקשתי.
"זה לא מדויק," פתאום היה לבקי קול של מורה: "לפני כמאה שנה, פרויד חקר את נושא הנפש. הוא הבין שמאורעות מסוימים שהמטופל חווה במשך חייו מפריעים לו בתפקודו ומאמללים אותו בין אם הוא מודע לכך ובין אם לא.
פרויד ופסיכולוגים אחרים שחקרו את הנושא אחריו, מצאו דרכים שונות לטפל בנפש כדי לרפא אותה, או לעקוף את הבעיה החוסמת את התפקוד."
היא נעה מעט בכיסאה ונשמה נשימה עמוקה לפני שהמשיכה.
"לעומתם הפילוסופים התעסקו בתורת החכמה. כולל אלכימיה, פיזיקה, וכמובן גם בנושאים של מוסר ואושר.
בשני הנושאים האחרונים הם תארו השקפות חיים. לעיתים התוו גם את הדרך ליישם השקפות חיים אלו. כל פילוסוף והשקפת עולמו. לעיתים השקפותיהם מנוגדות זו לזו. לעיתים משלימות או נסמכות זו על זו."
***
ילד מנומש כבן חמש חלף בדהרה לידנו ונעלם במעלה השביל. צחוקו המתגלגל נחלש בינות לשיחים. לא רחוק מאיתנו התרוצצו זוג הורים היסטריים וקראו לשווא בשמו.
רק עכשיו שמנו לב שהשמש החלה לשקוע והמקום היה כמעט ריק מאדם.
רוח קרירה החלה לנשב. סגרתי את הספר באי חשק, ובקי הכניסה לתיק את התרמוסים ושאריות המזון שהבאנו.
לפתע נדם קולם של ההורים ונשמעה המיית המנוע של מכוניתם. קול הצחוק החלש במעלה השביל השתתק. הילד יצא במרוצה ממקום מחבואו ורץ בצעקות לכיוון הוריו.
כשהגיע לרכב צעקותיו הפכו לבכי שהתערבב בגערות. דלת הרכב נטרקה בחוזקה. הצמיגים השמיעו חריקה בעת שהתחככו בכביש העפר והרכב נעלם בענן אבק גדול.
***
נותרנו אחרונים. ביום המקום היה שוקק חיים, אך בלילה הוא היה מסוכן.
חיות רעות הסתובבו במטרה לתור אחר שאריות שהמטיילים זרקו, ובשל בידודו של המקום, היה מועד לפורענות.
לא אחת דווח על תקיפת זוגות צעירים, שרצו להתבודד בהרים, בידי חבורות פורעים.
הגענו במהירות לטנדר. חיכתה לנו עוד דרך עפר ארוכה עד שנגיע לכביש הראשי. הרכב החל לנוע, מפצפץ את שברי הענפים היבשים שעל השביל.
הבטתי בפניה היפות של בקי. היא חייכה אליי. החיוך היה אמיתי, אך לא שלם מאחר שהצד השמאלי של פניה היה עדיין משותק.
הסבתי את מבטי חזרה לשביל. ליבי נצבט. כל כך אהבתי אותה. אילו רק הייתי מוצא דרך לעזור לה.
עצרתי את הרכב בפנִייה המובילה לכביש הראשי.
"רֶבֶּקי," פניתי אליה בקול שהיה בו מן הדאגה, "את חייבת להוריד עומס."
"למה אתה מתכוון?" שאלה בהפתעה.
"תראי," אחזתי בידה, מנסה לשמור על קול יציב, "קראנו עכשיו על אפיקורוס וראינו שיש לנו את התנאים הבסיסיים להיות מאושרים."
ראיתי בעיניה שלא ירדה לסוף דעתי, והמשכתי לפרט בזהירות: "יש לנו מקום לישון, יש לנו מה ללבוש, איננו עבדים, ולא נראה לי שנהיה אי פעם רעבים. הבריאות כרגע לא משהו אבל אני בטוח שזה זמני ביותר."
עצרתי כשהבחנתי בדמעה המרצדת בעינה. נשקתי קלות לשפתיה, ונזכרתי שזו הפעם הראשונה שנשקתי לה מאז יצאנו הבוקר מהבית.
"מה שחסר לנו זה זמן לחשוב על הדברים שמדאיגים אותנו," ניסיתי להמשיך באיטיות, "חסר לנו זמן להיות מאושרים." מחיתי בעדינות את הדמעה שהחלה לזלוג על לחיה.
"ג'רי, אני לא יודעת אם אפשר להיות מאושרים," היא נשברה בקול חנוק, "אתה יודע כמה ספרים על חיפוש האושר יש בספריה? אנשים נוסעים להודו לחפש את האושר, מתחברים למטיפי דת, הולכים להרצאות, ומה? אתה חושב שהם מאושרים יותר?" הדמעות זלגו כבר בשטף.
"רֶבֶּקי," לחשתי באוזנה בהתרצות. ליטפתי את שערה ברכות והוספתי בלחש, "אני לא יודע לגבי כל האנשים שהזכרת, אבל אני מאוד נהניתי היום ונראה לי שככול שנדבר על הנושא הזה, כך נהנה יותר."
בקי הנהנה: "גם אני חושבת כך." אמרה בלחש ומחתה את דמעותיה במטפחת נייר.
"לכן, אנו זקוקים לזמן איכות ביחד ולא רק לפעמים בסופי השבוע. אני חושב שכדאי להסתפק בעבודתך בבית החולים ולוותר על הייעוץ הפרטי," חשתי את עיניי מתרחבות, "אני אדאג להגיע מהעבודה בערב הביתה, בשעה שאני עדיין ערני. בסופי שבוע אשתדל להימנע מלעבוד."
בקי חיבקה אותי בכוח ומלמלה בין התייפחות אחת לשנייה: "אבל... מה יהיה... עם ההתחייבויות שלנו?"
"רֶבֶּקוּשי שלי, מתוקה שלי," לחשתי לה באוזנה. חיבקתי אותה ארוכות והרגשתי את החום ממלא את ליבי.
בעשרים שנות נישואינו עברנו תקופות קשות ומשברים. את הבעיות תמיד פתרנו ביחד. זה חיזק את הקשר שבינינו. כעת, צפה ועלתה בי התחושה שזמן רב לא הרגשתי.
"בקי שלי," לחשתי שוב. אחזתי את ראשה בעדינות בין ידיי והישרתי אליה את מבטי. נדמה היה שחיכיתי דקה ארוכה עד שעינינו הצטלבו.
"מה?" חייכה בביישנות.
"מקום לישון יהיה לנו?" שאלתי לתוך עיניה הלחות.
ידיי נעו קלות בעת שהנהנה כתשובה.
"אוכל ובגדים יהיו לנו?"
ידיי נעו שוב באיטיות.
"אז מה שנשאר לנו זה לפתור את הנושא הבריאותי, ולמצוא זמן למחשבה על הדברים שמטרידים אותנו. אם נרוויח פחות, ייתכן וניאלץ להיפגש עם חברים בבית במקום בבית קפה, ואולי נראה סרטים בווידאו במקום בבית הקולנוע. אולי אפילו נוותר על חופשה שנתית בבית מלון. אבל!!!" אמרתי בקול בטוח: "לא נהיה אומללים, ואולי אפילו נהיה מאושרים."
בקי עטפה את כתפיי בזרועותיה, לחיבוק ארוך ומתרפק. רכב חולף שצפר העיר אותנו משלוותנו. בחוץ כבר היה חשוך.
מתקשים לעכל את קורותינו, התרווחנו במושבים ושמנו פעמינו הביתה.
***
מוזמנים להמשיך איתנו את המסע
בעוד 26 פרקים מרתקים
(196 עמודים)
הספר יישלח אליכם מיד לאחר ההזמנה
וזמין לקריאה נוחה בכל מכשיר.
לכל שאלה אתם מוזמנים
לפנות בווטסאפ: 054-4830366